עוגיות, פורצלן והסרט שאני הכי אוהבת

סמדי הייתה בברלין.
היא הביאה לי מתנה קטנה ושימושית מחנות כלי בית ומטבח שהיא משוכנעת שאם הייתי נכנסת לתוכה הייתי נתקפת בהתקף היפר ונטילציה רציני...
המתנה היא קורץ עוגיות בצורת לב, משודרג בחריצון קטן שמאפשר להניח את העוגייה על דפנת כוס קפה. רעיון נפלא!

מצאתי מתכון באתר הזה (אתר מתכונים נהדר) לעוגיות חמאה טעימות. טיפ קטן: הייתי מוותרת על ה-40 גרם אבקת סוכר כי לדעתי העוגיות יצאו טיפה מתוקות מדי.
אז ביום שישי האחרון קרצתי. וקרצתי. וקרצתי עוד קצת כ-100 עוגיות!


























כמו שלימדו אותו בבית הספר לעיצוב, הפרזנטציה לא פחות חשובה מהתוצרת עצמה. לכן בחרתי להציג את העוגיות הקרוצות להפליא שלי על סט פורצלן שקיבלתי מאימי. את הסט הזה, של חברת Noretake היפנית, קיבלו אימי ואבי ביום חתונתם מהדודים של אימי.



























כמעט 43 שנים אחרי שאימי קיבלה את המתנה שלה, ביום אביבי בתחילת חודש אפריל, טיילנו שתינו יחד עם גיסתי בשוק הפשפשים בתל אביב וגם אני קיבלתי מתנה. באותו יום אמא שלי קנתה לי צלחת פורצלן יפה והיא הגדירה אותה כ"המתנה שלך ממני לפסח".
הצלחת עלתה 10 שקלים.
תודה אמא :-)

אני לא מבינה גדולה בפורצלנים. אני עושה את עצמי מבינה כשאני הופכת את הכלים לפני הרוכל בשוק ואומרת: "יפה...זה כלי של וודג'ווד..."
בסופו של דבר, לא תמיד המותג קובע, אלא היופי של החפץ (אני אומרת את זה כי אין סיכוי שאני יכולה להרשות לעצמי לקנות היום סט של נוריטקי). אני אוהבת את הצלחת הזאת מאוד. כי מבין אלפי הכלים בשוק, בחרתי דווקא אותה ואיתה חזרתי הביתה והיא מתנה מאמא שלי. זה די דרמטי כל הקניית פורצלן הזאת בשוק הפשפשים ביום שישי בתל אביב.

אפרופו דרמה, כאן אני משלבת את הנושא השלישי בכותרת של הפוסט הזה. הסרט שאני הכי אוהבת הוא זוהר בדשא. לא הסרט על זוהר ארגוב, אלא של הבמאי אילייה קזאן מ-1961. הסרט נגמר כששני גיבורים, וורן בייטי ונטלי ווד עומדים ומקשקשים וסוגרים מעגל ליד ביתו של בייטי בכפר, ממש כמו שתי הדמויות על הצלחת שלי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...